זה קרה לפני כמה שנים, בסדנה שהשתתפתי בה. התבקשתי לעמוד מול מראה ולומר לעצמי משפט פשוט: "אני אוהבת אותך כפי שאת". מבט חד, ניסיון לומר מילים פשוטות — ובמקומן, עלו דמעות.
עמדתי שם דקות ארוכות, מנסה שוב ושוב, וזה פשוט לא יצא. ואז הבנתי: אף פעם לא באמת אהבתי את עצמי. לא מהמקום הזה, הפשוט, שבו פשוט מקבלים את עצמך כפי שאת.
כל חוויה שעברנו מרגע שנולדנו נחרטת בנו, ובונה את התמונה הפנימית שיש לנו על עצמנו. וכשיש יותר מדי מסרים שליליים, ומעט מדי מסרים מחזקים — התוצאה היא חוסר אהבה עצמית. לא מתוך בחירה. מתוך הצטברות.
אהבה עצמית היא לא שלמות. היא היכולת לקבל את עצמך בדיוק כמו שאת, גם באמצע הדרך, גם לפני שהגעת לאן שרצית. זה לדעת מה את מרגישה, ולתת לזה מקום — בלי שזה יפגע באף אחד.
ולזוגיות זה קריטי. כי מי שלא אוהב את עצמו, מתקשה לתת אהבה, ומתקשה עוד יותר לקבל אותה. פגשתי פעם אישה שאמרה על בן זוגה: "הוא הפך אותי לעולם שלו. כל חייו סובבים סביבי." זה נשמע כמו המחמאה הכי גדולה, אבל בעצם — זה חנק. כי זוגיות בריאה היא לא "אני חצי בן אדם בלעדיך". היא שני אנשים שלמים, שכל אחד מהם אוהב את עצמו, ובוחר להביא את זה לזוגיות.
אז כשמשהו תקוע בזוגיות — לפני שממהרים להאשים, שווה להסתכל פנימה. עד כמה אני מפרגנת לעצמי? עד כמה אני מעריכה את עצמי? יש שם משקעים ישנים שעדיין לא פונו?
כי רק אחרי שמנקים את זה — אפשר באמת להרגיש את מה שקורה בפנים, וללמוד לקבל אהבה.