"אתה מדבר על הרגשות שלי, ובמקרה הזה אתה לא מדייק," אמרתי לו, כשניחש בשבילי מה אני מרגישה במצב מסוים. "את צריכה להיות מרוצה שאני מכיר אותך כל כך טוב," הוא ענה.
ובאמת — אני מרוצה שהוא מכיר אותי, שהוא רגיש לניואנסים הקטנים שלי. אבל באותו רגע ספציפי, של ניחוש מה אני מרגישה, העדפתי לדייק. להגיד לו בדיוק מה קורה אצלי, כדי לא להשאיר מקום לפרשנות.
כמה פעמים הפרשנות שלכם יצרה מריבה שלמה, בלי שבכלל בדקתם אם היא נכונה? כמה פעמים הייתם בטוחים שאתם יודעים מה בן/בת הזוג יגידו, ולכן בכלל לא שאלתם?
אחד העקרונות המרכזיים של אדלר הוא הסובייקטיביות: לכל אחד מאיתנו יש תפיסת מציאות משלו, ייחודית, שבנויה מהניסיון האישי שלו. כמו שדרייקורס אמר: "זה לא מה שקורה לנו, אלא איך אנחנו חשים כלפי זה."
וכשאנחנו מניחים שאנחנו "מכירים" את בן/בת הזוג עד כדי כך שאנחנו כבר יודעים בוודאות איך הם יגיבו — אנחנו בעצם מפסיקים לראות אותם כמו שהם עכשיו, ומתחילים להגיב לדמות שיצרנו בראש. משפטים כמו "אם אני אומר לו זה, הוא ייפגע" או "היא תתעצבן אם אדבר איתה" — הם קירות. הם עוצרים תקשורת לפני שהיא בכלל התחילה.
רוב הבעיות שמביאות זוגות לייעוץ הן בעיות תקשורת. ורוב בעיות התקשורת מתחילות בדיוק כאן — בפרשנות שמחליפה שיחה אמיתית.
אז בפעם הבאה שאתם בטוחים שאתם "יודעים" מה בן/בת הזוג מרגישים או חושבים — שאלו אותם. תתפלאו כמה פעמים התשובה שונה ממה שדמיינתם.