"כל מה שאני עושה לא עוזר. היא נכנסת הביתה עם פרצוף עגום, בקושי אומרת שלום. נמאס לי להיות נחמדה. קשה לי גם לאהוב אותה" — אמרה לי אישה שישבה מולי, לפני שבכלל הספיקה להתיישב כמו שצריך.
נשים שהופכות לבנות זוג של אבות מגדלות עם ציפייה שמעולם לא נבחנה: שאמהות — גם אמהות חורגת — היא הגשמה מיידית. וכשהמפגש עם ילדי בן הזוג לא מייצר את האהבה הזו באופן טבעי, מגיעה אכזבה. ואחריה, אשמה. "למה אני לא אוהבת אותם?" "אני לא בסדר?"
הסביבה לא תמיד עוזרת. "תראי איזו ילדה חמודה, מה את רוצה ממנה?" או "זה לא היה חדש לך שיש לו ילדים" — משפטים שרק מעצימים את תחושת האשמה, במקום להקל.
אבל הרגשות האלה טבעיים לגמרי. אהבה היא רגש שאין לנו שליטה מלאה עליו. מה שכן בידינו הוא הכבוד — ולכבד אנחנו יכולים תמיד, גם לפני שהאהבה מגיעה, אם היא בכלל מגיעה באותה צורה.
וכשילדים "מקשים", לרוב זה לא עליך אישית. יש שם נאמנות להורה הביולוגי, פחד סמוי ש"אם יהיה לי טוב איתך, אני בוגד באמא שלי". זה לוקח זמן. הדרך היחידה לעבור אותו היא כבוד הדדי — ולתת לזמן לעשות את שלו.
את לא חייבת לאהוב מהיום הראשון. את רק צריכה לכבד. האהבה, אם תגיע, תגיע בקצב שלה.