לרוב קשה לנו להגדיר בדיוק מתי התחילו הבעיות, ומה בעצם גורם לריב. לומר "אנחנו רבים כל הזמן" זה לא להגדיר בעיה — זו רק התוצאה שלה. וכדי לפתור בעיה, קודם צריך לדעת מה היא.
אז שאלו את עצמכם: מתי זה התחיל? מה היה האירוע שהצית את זה? מה בהתנהגות של בן/בת הזוג גורם לי להגיב ככה?
קחו דוגמה פשוטה: היא חוזרת הביתה אחרי יום קשה, ישר ל"משמרת שנייה" עם הילדים — עייפה, לבד, עמוסה. הוא נכנס, מתיישב, ומתחיל לספר על היום שלו, ולא מבין למה היא לא קשובה. מבחינתו: "אין לי שותפה". מבחינתה: "הוא לא עוזר, לא רואה אותי, אני לבד". שניהם מתרחקים.
אבל האם זו באמת הבעיה — שהוא "מרוכז בעצמו" והיא "לא מעורבת"? לא ממש. הבעיה האמיתית נוגעת ל"שוויון הערך", כפי שאדלר קרא לזה: מה שכל אחד מאיתנו הכי צריך זה להרגיש שרואים אותו, שמעריכים אותו. מספיק שהוא ישאל "איך עבר עלייך היום?" לפני שהוא מתחיל לספר על שלו — וההרגשה כבר משתנה.
איך פותרים את זה בפועל? תקשורת בלי האשמות. במקום "אתה אף פעם לא שואל אותי" — "קשה לי כשאני לא מרגישה שרואים אותי כשאני נכנסת הביתה". מסר ה"אני", לא מסר ה"אתה".
נסו את זה: כל אחד מכם יכתוב רשימה של הדברים שגורמים לכם לריב. שבו יחד, ברגע רגוע, וקראו את הרשימות אחד לשני. הדברים שתגלו יכולים להפתיע — גם במה שלא ידעתם על הצד השני, וגם במה שהתברר שחפף בדיוק למה שאתם מרגישים.