"אני מסבירה לו שאני כועסת, והוא שותק." "אני מדברת והיא מתעלמת, כאילו אני אוויר." שתיקה של בן/בת הזוג מרגישה כמו אדישות — אבל היא לרוב לא.
יש בעצם שתי סיבות נפוצות לשתיקה: או שהוא לא רוצה לפגוע, או שהיא חוששת שברגע שתפתח את הפה — תתחיל מריבה.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים את השתיקה כאדישות, ומגיבים מתוך פגיעה: "איך אתה יכול לחשוב עליי ככה?" "ומה איתך, אתה לא רואה את עצמך?" האגו נכנס לתמונה, הטונים עולים, ונאמרים דברים שמתחרטים עליהם אחר כך.
ובן/בת הזוג ששתק, ורואה שדווקא כשהוא כן דיבר זה החמיר — לומד להסיק: "עדיף שלא אגיד מה שאני חושב. זה רק יתנקם בי." וכך נבנה קיר, בלי שאף אחד התכוון לבנות אותו.
אז לפני שממהרים לפרש שתיקה כחוסר אכפתיות, שווה לשאול: הוא משתף אותי במה שמפריע לו? אני משתפת אותו? ואם לא — למה?
וכשבן/בת הזוג כן מעזים לדבר — לא למהר להגיב. לנסות להבין קודם מה הם מנסים לומר, ולמה הם מרגישים ככה. תקיפה לא מקרבת. היא רק מרחיקה עוד קצת.