גם אני מתווכחת. אין מנוס מזה, וזה גם לא רע — השאלה היא איך. גם כשמודעים לזה, לפעמים מתפלט. אבל אני תמיד מנסה לחזור לגישה מכבדת, בלי ביקורת.
הרבה ממה שאנחנו מביאים לריב לא נולד היום. זה מגיע ממה שראינו וחווינו בבית שגדלנו בו. אדם שגדל בבית של הורים אוהבים, לרוב יתקשה לריב או לקבל מריבות בזוגיות שלו. אדם שגדל בבית עם מריבות בלתי פוסקות, סביר שיתנהל בדרך דומה בזוגיות שלו — לא בהכרח מודע לכך — אלא אם עבד על עצמו ובחר להיות אחרת.
ואדלר הוסיף לזה עוד רובד: הסובייקטיביות. שני אחים שגדלו באותו בית, זוכרים את אותו משפט של ההורים אחרת לגמרי. אין "האמת" של הילדות — יש הפרשנות שכל אחד בנה לעצמו.
אז מה קורה כשאנחנו רבים? האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו קובע איך נגיב. גם מי שמעריך את עצמו יכול להיכנס להתגוננות מול תקיפה — ומי שמתגונן, לא פותר כלום.
ההבדל האמיתי הוא לא במה שאומרים, אלא איך. "נמאס לי לעשות הכול לבד, לא יזיק לך לעזור" ו"אתה לא יכול לעזור קצת?" — שניהם בעצם בקשת עזרה. אבל אם הם נאמרים בסרקזם ובעקיצה, הם ישיגו את ההפך ממה שהתכוונתם אליו.
נסחו את הבקשה בלי עקיצה, בטון אחר — ותגלו שאתם מגיעים למקום אחר לגמרי.