"אתה לא מעורב בכלל." "הכל אני עושה לבד." "את אף פעם לא מקשיבה לי." ואז התגובה: "אני עובד קשה, את כל היום בבית." "את רק מתלוננת."
ברגע שמריבה הופכת לרכבת האשמות, כבר אין שיחה. יש רק הגנה, פגיעה, ואי-הבנה שהולכת ומצטברת. וכשהיא נגמרת — אף אחד לא מרגיש שהושג משהו.
אז שאלו את עצמכם: אני באמת מבינה מה עובר על בן/בת הזוג שלי? השקעתי רגע לחשוב איך זה להיות במקום שלו? למה אני כל כך ביקורתית כרגע — האם הביקורת הזו באמת מדויקת, או שהיא רק פורקן?
אף אחד מאיתנו לא קורא מחשבות. אז אם יש נושא שחוזר על עצמו — חלוקת תפקידים, זמן, תשומת לב — הדרך היחידה לשנות אותו היא לשבת ולדבר עליו כשרגועים, לא כשכועסים. במסר "אני": אני מרגישה, אני מבקשת, אני צריכה. לא במסר "אתה": אתה אף פעם, אתה תמיד.
ולא הכול צריך להיפתר עכשיו. יש דברים ששווה להעלות מיד, ויש דברים שאפשר וכדאי להשאיר לרגע רגוע יותר. לבחור נכון — זה כבר חצי מהדרך.