כל פעם שמדברים על ציפיות, מתנגן לי השיר של קרולינה: "אני לא ציפיתי, שכל הלילה אני ארקוד". היא שרה על משהו אחר לגמרי, אבל ציפיות הן ציפיות — לא רק לריקודים.
"אני לא מבינה, הוא לא רואה שקשה לי?" "היא בטח יודעת שאני עייף כשאני מגיע מהעבודה." אחת הסיבות המרכזיות לאי-הבנות בזוגיות היא לא חוסר אהבה — היא ציפייה שמעולם לא נאמרה בקול.
קחו סיפור פשוט: זוג יוצא לחופשה. הוא מכין לעצמו קפה וכריך, קורא עיתון. היא אורזת, מסדרת, דואגת שהבית יהיה נקי כשיחזרו. בדרך היא אומרת: "אני רעבה" — ומצפה שהוא יעצור. הוא לא מגיב. היא אומרת שוב. שוב כלום. עד שהם מגיעים ליעד, היא כבר עצבנית לגמרי, והוא בכלל לא מבין למה.
אילו היא הייתה אומרת "בוא נעצור, אני רעבה" — במקום לחכות שהוא "יבין" — האם החופשה הייתה נראית אחרת?
כשאנחנו מצפים בלי להגדיר, ומתאכזבים כשהמציאות לא תואמת את מה שדמיינו בראש — אנחנו מפרשים את זה כזלזול, כחוסר אכפתיות, כחוסר כבוד. אבל בן/בת הזוג שלנו לא קראו מחשבות. הם פשוט לא ידעו.
הפתרון פשוט להגיד, קשה יותר לתרגל: לדייק את הרצון שלך ברגע שהוא עולה, במסר "אני" — לא לחכות שיבינו לבד, ולא להאשים כשלא הבינו.
כמה פעמים קרה לך מצב דומה? וכמה מזה היה נחסך, אילו פשוט אמרת מה שרצית, ברגע שרצית את זה?